הגוף מדבר אל צילו
השמים והארץ לא יקרסו לעולם
הרים ונהרות לא משתנים כל עונה
לעשבים ולעצים יש תבנית קבועה
הם פורחים וקמלים עם הטל והכפור
האדם - זה המופלא והנבון ביצורים
רק הוא לבדו לא ישוב לחיות ;
זה עתה, במיקרה, יצא אל אויר העולם
פתאום הסתלק ואין לו מועד חזרה
ומי ישים לב שהאיש כבר איננו,
האם יחשבו עליו ידידם וקרובים?
רק חפצי היום יום של חייו יוותרו
להעלות בעינים דמעות אהבה וכאב,
לי אין שיטה לנסוק מעל לתמורות
ובודאי לא תקווה לשוב ולחיות
יואיל אדוני לאמץ אל ליבו את דברי
כשמציעים לך יין - אל תמהר לסרב
הצל משיב לגוף
על חיים של נצח אין מה לדבר
אמניות האלמוות רק איוולת מרה
הייתי שמח לטייל בהרי הווא וקון
אבל ההרים רחוקים ואין לשם דרך;
מהרגע שנקשרו חיי וחייך
אף פעם לא נבדלנו בצער ושמחה
מנוחה בצל עץ תפריד בינינו לרגע
בשמש - עד הסוף אשאר לצידך;
אבל גם ביחד הזה קשה להתמיד
ובוא השעה נעלם יחד בצער
כשהגוף קורס כלה גם השם
כשאני חושב על זה קודח ליבי;
העושה את הטוב משאיר אחריו אהבה
ואיך לא נעשה זאת בכל מאודינו?
יין, אומרים, יכול לפוגג דאגה,
האם לא טוב השם מן היין הטוב?
הרוח מסביר
האבנים הגדולים, אין להם פניות
וכל יצור מתווה את מסלולו מעצמו
האדם הוא אחד משלושת הגדולים
כלום לא בזכותי קיבל את מקומו ?
אתה ואני, למרות שאנחנו שונים
איש לאחיו נקשרנו מרגע הלידה
מאחר שכך נגזר, ואני שמח ביחד,
מדוע לא אומר אף אני את דברי ?!
שלושת המלכים היו אנשי מופתו
אם שבו לחיות, היכן הם כעת?
פנג דזו, שרצה לחיות לעולם,
אחרי אלף שנים גם הוא נעלם;
מוקדם או מאוחר, חכמים ושוטים,
איש לא חי מחדש, כולם מתים.
לשתות לשוכרה - אומנם דרך לשכוח
אך האם לא תחיש את בוא הזיקנה?
ולעשות את הטוב זו סיבה לשמוח,
אך מי האיש שיהלל את שמך?
אתה מזיק לחיותי מרוב מחשבה
נכון תעשה אם תפקיר עצמך לגורל
תנוע בלי רסן בלב התמורה הגדולה
לא תעצר לשמוח ולא תתפס לדאגה;
כשבא הזמן ללכת, צריך ללכת
ואין מה לשוב ולדוש בענין.
(טאו צ'יין, סין, המאה ה-4, התרגום של דן דאור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה