עשה באדון איש גדול
עיניו שמים וארץ רק בוקר
וריבוא שנים רק רגע;
שמש וירח - חלון ובריח
וקצוי ישימון - חצר ושדרה.
הולך בלא עקבות
מתגורר בלא בית
השמים לו אוהל, הארץ מחצלת
ולרוחו אין אפסר ורסן.
לופת בקבוק בנוחו
נושא כד בנועו
היין הוא ענינו האחד
ולמה לו כל השאר?!
ומעשה בנסיך נכבד וישר
ובמלומד בטל ממשרה
שרו להטיף לי מוסר
כי שמעו שמדברים בי סרה:
הם ישרו צוראון והפשילו שרוול,
על תורה עם דרך ארץ הרחיבו דיבור
עיניהם רגזו, שינהים חתכו,
סימרו עוקציהם של מותר ואסור.
אז קרב האדון את פיו אל השוקת
היין בגרונו, כוסו בין שיניו
ניער שפמותיו, פשט את רגליו
שמרי יין לו כר, והקצף מזרן
בלא מחשבה, בלא דאגה
שמחתו כמלוא הקנקן;
משתכר ברגע
מצטלל באחת
בדממה לא שומע קול רעם
באור יום לא רואה צלע הר
לא חש חום וקור שחותכים בבשר
ולא המית לב מחדדת רצון
מטה את פניו, מרכין את ראשו:
ריבוא הדברים סוערים רוגשים -
כלום אין הם כמו ירוקת וקצף על המים?
ושני האדונים הממתינים לצידו -
האם לא כמו צרעות ליד זחל של עש?
(ליו לינג חי בסין במאה ה-2 לספירה. השיר תורגם ע"י דן דאור)
מתוך השיר, שורות יפות במיוחד:
עיניהם רגזו, שיניהם חתכו,
סימרו עוקציהם של מותר ואסור.
ושני האדונים הממתינים לצידו -
האם לא כמו צרעות ליד זחל של עש?
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה